Abigail

                                          Abigail

 

 

את עוצרת את נשימתך.

שניות.

דקות.

חולפות בטרם את מבינה שלא איפשרת לחמצן להגיע לריאותייך.

זו הדרך בה ההלם בא לידי ביטוי; רגע אחד את חיה את חייך הנוחים ולפתע את נדחפת מבעד לדלת – שמעברה חייך לא יראו לעולם כפי שהיו.

מישהו שאת אוהבת חלה בסרטן. זה לא אמור לקרות. לא לצעירים שבינינו. לא לנו. היינו טובים, הלא כן? מחשבות אלה מקיפות אותך ואת מוצאת את עצמך נופלת מטה תוך שאת פוגעת בכל ענף של חוסר הגיון.

אובחנתי כחולה בלימפומת תאי B, לפתע משום מקום ,ארבעה חודשים אחרי שחגגתי את יום הולדתי השלושים. הייתי חזקה, עצמאית ובריאה. משפחתי וחבריי הקרובים חזו בי הופכת לשלד מהלך בין לילה. איבדתי את כל יכולתיי המוטוריות – כולל היכולת להזיז את עיניי.

המשפט שתיאר את מצבי היה "היא האדם החולה ביותר בבית החולים הזה".

משפחתי, חבריי הקרובים, מכריי – כולנו בנינו לעצמנו חיים הגיוניים. מארג שמבוסס על נסיון חיים חיובי ושלילי. כל זה השתנה כשבמחי שלושה שבועות גל הדף על מצבי הבריאותי פגע בכל מי שחיי נגעו בו וגרם, כך למדתי, לאובדן שליטה ומשמעות מהותי.

הרגשתי רגשות אשמה חסרות הגיון. הייתי צעירה. מה אכלתי? למה חשפתי את הגוף שלי? איזו חוויה טראומטית לא ניהלתי כראוי? כעת כשכל אדם שאהבתי סובל בגללי. הרצון לתקן קדם לכל. כיצד ניתן להימנע מכך? זו תגובה הגיונית להשתמש בכל מה שבכוחך כדי לשפר מצב אבוד. אבל לסרטן אין פיתרון פשוט. ולנסות "לתקן" אף פעם לא עוזר.

השקט הרגיע אותי. האפשרות להיות בשקט. העובדה שלא הייתי צריכה להגיד משהו מתוחכם או לזכור את המילה המתאימה לכל נושא. שיכולתי פשוט לעצום את עיניי כשהגוף שלי היה עייף מעבר לכל דמיון. שהגוף שלי יהיה בסדר בסופו של דבר.

זה לא פשוט. זה לא הוגן. זה לא מרהיב.

זה קשה. זה מפחיד. זה מהמם. זה סף אי הבהירות.

וזה בסדר. את תתגברי על זה. את תשרדי. אין לי תשובה קלה כדי שזה יהיה יותר טוב. מישהו אמר לי לא מזמן שזמן ומרחב הם מה שאני זקוקה להם כדי לעכל את גודל המשמעות שהסרטן מביא איתו. זמן ומרחב. התרכזי בדברים הפשוטים:

"תאכלי. תנשמי תישני". לעת עתה, רק תנשמי.

כל אהבתי,

אביגיל

 

abigail_signature.jpg